על פי הערכות טרום הקורונה, כ-900,000 ישראלים (כ-10% מהאוכלוסייה) סובלים מהפרעות אכילה ברמה מסוימת. נתון זה מבוסס על אומדנים רפואיים של מבוטחים שאובחנו רשמית על ידי פסיכיאטר.

האתגר הוא עצום:

• שיעור אבחון נמוך: כיום, רק כ-10% מהחולים מאובחנים רשמית. הרוב המכריע אינו מגיע כלל לפגישה עם פסיכיאטר לצורך אבחון.

• מחסור בטיפול ציבורי: גם אלה שכבר מאובחנים אינם מטופלים כראוי, מכיוון שהיצע השירות הציבורי נמוך ביותר, עם זמני המתנה ארוכים (לעיתים עד שנה). המגזר הציבורי מתמקד בעיקר במקרים הקיצוניים של המחלה, ולמעשה נכשל במתן פתרונות לאוכלוסייה רחבה זו.

הפרעות אכילה הן קבוצת הפרעות מגוונת מאוד מבחינת גיל ההופעה, משך ומהלך המחלה, הסיכונים הכרוכים בה, והתגובה לטיפול.

• ישנן הפרעות, כמו פיקה, שיש בהן סיכוי טוב להצלחה בטיפול אם הן מטופלות בגיל הילדות, אך הן עלולות להפוך לכרוניות ללא טיפול.

• לעומתן, הפרעות כמו בולמיה ואנורקסיה הן בעלות אופי כרוני וממושך מלכתחילה.

אופי הטיפול באנשים עם הפרעות אלה הוא רב-מערכתי, הכולל צוות טיפול נפשי וצוות רפואי, ולעיתים מחייב אשפוז ביחידה רפואית ייעודית. מחלות אלה דורשות משאבי התמודדות גדולים ומתמשכים הן מהאדם והן מהצוות המטפל.